29.9.23
< יומן סטודיו >
לפעמים משפט אחד בתוך מבול משפטים גורם לך לחייך. זה לא נאמר באופן אישי, זה נאמר בהכללה לאוויר הפתוח ככה מאפשר פרשנות ואיכשהו זה פוגע בול באישי.
אתמול בערב בשיח גלריה *בתערוכה ״שבירה״ בגלריה N.D בה אני חברה, בסיום הסבב שיח בין האמנים המציגים בתערוכה ממש ממש בסוף כשנשאלו שאלות של מבקרים, אחותי הציגה מחשבה שתפסה אותי.
היא הקשיבה לשיח ולסיפור של כל עבודה והמפגש של המושג ״שבירה״ עם העבודות. מהעיניים שלה תיארה איך היא רואה את המקום שמאפשר לנו לשבור, לפרק, להרכיב ועוד מושגים שעלו, כזכות, שאולי לא כל אחד מאפשר לעצמו.
חזרתי מהשיח עם המחשבה הזו צפה בראשי, כשהיא אמרה את הדברים בגלריה עלה לי חיוך קטנטן של זכות גדולה שלא תמיד אנחנו רואים אותה בעצמנו וצריכים שיגיע מישהו ויזכיר לנו. היכולת לפרק כנראה קיימת בלגיטמציה מסביבה יציבה שמאפשרת (לפחות אצלי) והיא בהחלט לא ברורה מאליה.
היא הציגה עוד נקודה מהעיניים שלה כגננת המאפשר לילדים ליצור ולשבור, לקרוא, לחתוך את החומרים איך שהם רוצים. מה שמפליא שגם ילדים קטנטנים כבר נמצאים בתוך הסכמה החברתית של עולם המקובע ומכתיב דרך, הם שואלים שוב האם באמת התכוונה שהם יכולים לקרוע, לשבור, לחתוך איך שמתחשק להם. מה ליצור? זו גם שאלה שהם מעלים, כשמאפשרים להם לעשות הכל.
אני נשארתי עם החיוך הקטן לזכות גדולה לשבור, לפרק ולבנות חדש.
———————————————————
*גלריה מקסימה המשתלבת ברחוב עוזיאל ברמת גן בין חנויות הרחוב, תערוכה ״שבירה אוצרת רונה חדד.
לפעמים משפט אחד בתוך מבול משפטים גורם לך לחייך. זה לא נאמר באופן אישי, זה נאמר בהכללה לאוויר הפתוח ככה מאפשר פרשנות ואיכשהו זה פוגע בול באישי.
אתמול בערב בשיח גלריה *בתערוכה ״שבירה״ בגלריה N.D בה אני חברה, בסיום הסבב שיח בין האמנים המציגים בתערוכה ממש ממש בסוף כשנשאלו שאלות של מבקרים, אחותי הציגה מחשבה שתפסה אותי.
היא הקשיבה לשיח ולסיפור של כל עבודה והמפגש של המושג ״שבירה״ עם העבודות. מהעיניים שלה תיארה איך היא רואה את המקום שמאפשר לנו לשבור, לפרק, להרכיב ועוד מושגים שעלו, כזכות, שאולי לא כל אחד מאפשר לעצמו.
חזרתי מהשיח עם המחשבה הזו צפה בראשי, כשהיא אמרה את הדברים בגלריה עלה לי חיוך קטנטן של זכות גדולה שלא תמיד אנחנו רואים אותה בעצמנו וצריכים שיגיע מישהו ויזכיר לנו. היכולת לפרק כנראה קיימת בלגיטמציה מסביבה יציבה שמאפשרת (לפחות אצלי) והיא בהחלט לא ברורה מאליה.
היא הציגה עוד נקודה מהעיניים שלה כגננת המאפשר לילדים ליצור ולשבור, לקרוא, לחתוך את החומרים איך שהם רוצים. מה שמפליא שגם ילדים קטנטנים כבר נמצאים בתוך הסכמה החברתית של עולם המקובע ומכתיב דרך, הם שואלים שוב האם באמת התכוונה שהם יכולים לקרוע, לשבור, לחתוך איך שמתחשק להם. מה ליצור? זו גם שאלה שהם מעלים, כשמאפשרים להם לעשות הכל.
אני נשארתי עם החיוך הקטן לזכות גדולה לשבור, לפרק ולבנות חדש.
———————————————————
*גלריה מקסימה המשתלבת ברחוב עוזיאל ברמת גן בין חנויות הרחוב, תערוכה ״שבירה אוצרת רונה חדד.
