< יומן סטודיו >
בוקר,
קפה שחור,
חוברת "שחור ולפתור"
והמחשבות שלי ואני.
יש לי לפעמים "דיליי" של שבוע. מעכלת מפגש עם חברות עבר.
פרט לזה שהיה כיף, אחת אמרה שהיא רואה את השירים שלי. אני סיפרתי שאני חיה באשליה שאף אחד ואחת לא קוראים. כן, אני אישה שפויה עם שתי רגליים על הקרקע מודעת לסביבה, לפעמים יותר מידי.
כמה כיף פשוט לִבְרוֹת מציאות משלך, בציור, ההדפס, בשירה ומכירת סיפורים לעצמך שיאפשרו לך ליצור ולפתוח.
היא אמרה משפט שהיום מתעכל יותר להבנה. אם היינו עוצרים רגע כשאנחנו מדברים ופותחים לעצמנו סוגריים בראש אולי הכל היה מובן לתומו מהרגע שנאמר, אבל החיים זורמים והכביש דרש ממני להתנהל בין גז לגז.
אז אמרה שהשירים שלי נשמעים כמו קוד, כמו רמזים. אני בכוונה לא באמת מצטטת כי זה מה שהזיכרון שלי מכיל.
עכשיו זה משפט, בואו… אבל בין קפה שחור של בוקר, בין מילוי משבצות עם עט ב״שחור ופתור" ובין הפלונטרים שבראש שלי אני מבינה שהיא לא רק ראתה, היא גם הבינה.
את הקוד שלי אני זורקת גם בציורים שלי, גם בהדפסים שלי וכמובן גם בכתיבה שלי.
אני עדיין מחפשת את המילון הקטן שלי לשפת הקוד שלי.
היום בימי AI כמה קוד נשפך החוצה, אפילו קוד היצירתיות כבר פוענח בדרכו.
לכל אמן ואמנית יש קוד, אני אוהבת להתבונן ולהבין שמה שמחבר בין העבודות שלי ולא משנה באיזה פורמט הוא קוד הרמיזה.
אז בעולם שבראש שלי כלל לא קראתם, אבל שמחה שקראתם אותי. מפה לשם אחרי שבוע ב”דיליי” כשמערכת העיכול שלי נרדמה, אני מבינה שהתגעגעתי לחברות.
