10.7.23
< יומן סטודיו >
סיפורו של עיכול.
בשבת לפני שבוע הייתי במפגש במוזיאון רמת גן עם המשוררת אפרת מישורי במסגרת ״סלון במוזיאון״ שאצרה שרי גולן.
לדברים לוקח זמן לחלחל, האינפורמציה והמידע ובעיקר ההבנה מתעכלים בדרך
לא מסודרת בהכרח עד למערכת העיכול.
לרוב דרך העיכול מעוקלת, לפחות ככה זה אצלי.
היום נוסעת ברכב לשם שינוי בלי מוסיקה מחרישה אוזניים רק עם רעש המזגן המונוטוני. מתחילה להקיש עם הטבעות שעל אצבעותי מנגינה, יותר נכון מקצב על ידית ההילוכים. לא מצליחה להבין מאיפה הוא הגיע אלי לאצבעות, אני לא משחררת את המקצב כל הנסיעה מחשש לשכוח אותו ומנסה להזכר תוך כדי מאיפה הוא צף ובא אלי.
כמעט מגיעה הביתה ומילים מתחילות להכנס למקצב, בהתחלה חשבתי אולי מתישבות עליו מילים שלי.
ממשיכה לג׳מג׳ם בראש ומבינה ששמעתי אותן במפגש האחרון לפני שבוע במוזיאון ר״ג.
זהו עכשיו הבנתי כבר מאיפה המקצב הגיע לראש שלי, ליד שלי, לטבעות שלי עד לידית ההילוכים.
סיפורו של עיכול.
בשבת לפני שבוע הייתי במפגש במוזיאון רמת גן עם המשוררת אפרת מישורי במסגרת ״סלון במוזיאון״ שאצרה שרי גולן.
לדברים לוקח זמן לחלחל, האינפורמציה והמידע ובעיקר ההבנה מתעכלים בדרך
לא מסודרת בהכרח עד למערכת העיכול.
לרוב דרך העיכול מעוקלת, לפחות ככה זה אצלי.
היום נוסעת ברכב לשם שינוי בלי מוסיקה מחרישה אוזניים רק עם רעש המזגן המונוטוני. מתחילה להקיש עם הטבעות שעל אצבעותי מנגינה, יותר נכון מקצב על ידית ההילוכים. לא מצליחה להבין מאיפה הוא הגיע אלי לאצבעות, אני לא משחררת את המקצב כל הנסיעה מחשש לשכוח אותו ומנסה להזכר תוך כדי מאיפה הוא צף ובא אלי.
כמעט מגיעה הביתה ומילים מתחילות להכנס למקצב, בהתחלה חשבתי אולי מתישבות עליו מילים שלי.
ממשיכה לג׳מג׳ם בראש ומבינה ששמעתי אותן במפגש האחרון לפני שבוע במוזיאון ר״ג.
זהו עכשיו הבנתי כבר מאיפה המקצב הגיע לראש שלי, ליד שלי, לטבעות שלי עד לידית ההילוכים.
